בנויה כדי שיראו אותה: איך הנדסה חכמה של קלנועית ATTO פתרה את בעיית הסטיגמה

דיאן עשתה חזרות במשך שבועיים. בכל ערב אחרי ארוחת הערב, היא הוציאה את ה-ATTO מארון המסדרון, פתחה אותו בסלון, התיישבה עליו וקיפלה אותו חזרה. היא אמרה לבעלה שהיא "רוצה להתרגל למערכת הבקרה", אבל הסיבה האמיתית הייתה פחד.

"ראיתי מה קורה כשמגיעים למקום כלשהו עם קלנועית רגילה", היא אומרת. "אנשים זזים הצידה. הם מנמיכים את הקול. הם נותנים לך את החיוך הזה – זה שאומר 'אני מרחם עלייך'. לא רציתי שזה יהיה הסיפור של החיים שלי".

היציאה הראשונה שלה הייתה בבוקר יום שלישי במרכז קניות. היא בחרה את השעה בכוונה: פחות אנשים, פחות חשיפה. בחניון היא פתחה את ה-ATTO, ידיה רועדות, מוכנה לגרוע מכל.

בפנים, בחור צעיר שעמד ליד מחלקת הטכנולוגיה הפסיק להסתכל בטלפון, הרים את המבט ואמר: "וואו, זה נראה אדיר. מה זה?". אישה עם עגלת תינוק חלפה על פניה במחלקת כלי הבית. "יופי של רכיבה", היא אמרה כלאחר יד, בלי להאט. גבר מבוגר עצר אותה ליד בית המרקחת — לא כדי להציע עזרה, אלא כדי לשאול איפה אשתו יכולה לנסות כלי כזה.

דיאן התכוננה במשך שבועיים לרחמים. מה שפגשה במציאות הייתה התפעלות. "הבנתי שהערכתי את כל העניין הפוך", היא אומרת היום. "לא פחדתי להשתמש בקלנועית. פחדתי להשתמש בקלנועיות שראיתי כל חיי. ה-ATTO לא עושה את זה. הוא פשוט נראה כמו משהו שבאמת רוצים לרכוב עליו".

הסטיגמה מעולם לא הייתה בעיה של גישה. היא הייתה בעיה של הנדסה.

תעשיית הניידות בילתה עשורים בלספר ללקוחות שסטיגמה היא הבעיה שלהם לניהול. ההנחה הייתה שהבעיה קיימת בתוך הראש של המשתמש. צוות המהנדסים של מובינגלייף הגיע למסקנה אחרת: הסטיגמה הייתה מוטמעת בתוך עיצוב המוצר.

הרעיון היה לתכנן קלנועית שנראית כמו כלי תחבורה אישי פרימיום, ואז יתייחסו לאדם שנוסע עליה כאל נוסע או מטייל. האובייקט הוא זה שיוצר את האינטראקציה החברתית.

הנדסה מחדש של ה"מראה הרפואי"

צוות העיצוב של מובינגלייף התחיל בזיהוי האלמנטים הוויזואליים הספציפיים שהופכים מוצר ל"רפואי" לעומת "נחשק". מכשירים רפואיים מסתמכים על צבעים מוסדיים דהויים וחלקים מכניים חשופים. מוצרי צריכה יוקרתיים משתמשים בסילואט נקי ובמנגנונים נסתרים.

כל החלטה ב-ATTO נועדה לבטל סממן אסתטי-רפואי ספציפי. השלדה משתמשת בקווים אווירודינמיים; מנגנון הקיפול מוטמע בתוך הגוף ובלתי נראה בזמן הרכיבה. תנוחת הרכיבה קרובה יותר לאופניים חשמליים יוקרתיים מאשר לכל דבר שתמצאו בקטלוג של ציוד רפואי.

שתי צורות, אפס סימנים רפואיים

כשהוא מקופל, ה-ATTO הופך למזוודה קומפקטית על גלגלים שמתניידת בטרמינלים ובתי מלון בלי לאותת דבר על צרכי הניידות של הבעלים. הוא נכנס לתאי אחסון עליונים במטוסים ולתא המטען של הרכב לצד מזוודות רגילות. שום דבר בצורה המקופלת לא נראה כמו "מכשיר עזר".

ואז, תוך כעשר שניות, הוא נפתח לקלנועית בגודל מלא עם קווים נקיים. הזהות הכפולה הזו מעניקה למשתמשים שליטה על הזמן שבו הסיוע לניידות שלהם הופך גלוי. המכשיר מתאים את עצמו לסביבה החברתית במקום לכפות עליה זהות אחת קבועה.

לעיצוב טוב אין גיל

פילוסופיית העיצוב הזו מהדהדת בעוצמה אצל משתמשים צעירים שמסרבים לקבל אסתטיקה רפואית. בן 32 עם טרשת נפוצה זקוק למכשיר שמתאים לזהות המקצועית שלו; בת 72 שעדיין טסה לאירופה פעמיים בשנה מחזיקה באותם סטנדרטים עיצוביים. שניהם רוצים ציוד שהם יכולים להרגיש גאים להשתמש בו בציבור.

ה-ATTO הונדס כדי להשתלב בתוך חיים פעילים: ניווט על מדרכות העיר, כניסה למוניות או חקירת שכונות חדשות בחופשה. העיצוב יוצר ביטחון עצמי. ביטחון עצמי משנה את כל השאר.