מדוע המילה "מוגבלות" מפספסת את העיקר: המקרה של ירידה ביכולת

February 05, 2026

מיכל הפסיקה לבקר את נכדיה באילת. לא מפני שלא רצתה לראות אותם, לא היה דבר שרצתה יותר מכך. אלא שהסכמה לשימוש בקלנועית מתקפלת, כפי שהציעה בתה, משמעותה הייתה להשלים עם תווית שהיא בילתה את כל חייה בניסיון להימנע ממנה. בגיל 72, מיכל הפכה למישהי עם "מוגבלות".

אלא שזה לא היה נכון.

הברכיים של מיכל כאבו אחרי הליכה של יותר משני רחובות. היא התקשתה לנשום כשעלתה במדרגות. היא הרגישה צורך לשבת לעיתים קרובות יותר מבעבר. העובדות הללו לא הפכו אותה לבעלת מוגבלות; הן פשוט הפכו אותה למישהי עם ירידה ביכולת ללכת זמן ממושך כבעבר, בגיל 45. ההבדל בין שתי נקודות המבט הללו משנה את הכל.

הבעיה טמונה בשפה

המושג "מוגבלות" (באנגלית  Dis-ability)  מציג את היכולת האנושית כשחור ולבן: או שיש לך יכולת, או שאין לך. או שאתה "בריא" או שאתה "מוגבל". המסגור הזה מצמצם את כל הקשת הרחבה של החוויה הפיזית האנושית לשתי קטגוריות בלבד - שאף אחת מהן אינה משקפת את המציאות.

דמיינו, למשל, שלושה אנשים: משה קרע את הרצועה כששיחק כדורסל בגיל 28 והוא זקוק לקביים למשך שישה שבועות. רונית, בת 52, סובלת מדלקת מפרקים שיגרונית והיכולת שלה ללכת  ללא כאבים משתנה בהתאם לרמת הדלקת. אסף, בן ה-78 מנהל את האנרגיות  שלו בקפדנות כדי לשמור על עצמאותו. הממסד הרפואי וענף עזרי הניידות  מקבצים את שלושתם תחת הכותרת "מוגבלים". התווית הזו מוחקת את ההבדלים התהומיים בחוויות שלהם, בצרכים שלהם ובזהות שלהם.

״ירידה ביכולת״ (באנגלית Less - ability בשונה מ-  Dis-ability - חוסר יכולת) היא תיאור מדויק של מה שקורה בפועל. למשה נפגעה היכולת ללכת זמן ממושך, לרונית  יש פחות גמישות ותנועתיות בידיים בזמן התפרצויות של הדלקת, והיא מנהלת את המציאות הזו בעזרת כלים מותאמים. לאסף  יש פחות סיבולת משהייתה לו בגיל 45, והוא מבצע בחירות מושכלות לגבי ניצול הכוחות שלו.

 אף אחד מהתיאורים הללו לא מציג אותם כגרסה "שבורה" של תפיסת הגוף המושלם.  

איך הגענו למצב הנוכחי?

עולם הניידות נבנה על בסיס מודלים רפואיים וקודי חיוב של חברות הביטוח. מוצרים עוצבו עבור "בעלי מוגבלויות/נכים". השיווק שם דגש על אובדן, על מגבלות ועל צורך רפואי. אולמות התצוגה נראו כמו מחסני אספקה של בתי חולים. המסר היה ברור: עזרי ניידות מיועדים לאנשים שכבר אינם יכולים לקחת חלק בחיים הנורמליים.

הגישה הזו שירתה את המודל העסקי של התעשייה. "צורך רפואי" הצדיק כיסוי ביטוחי, והדגשת חומרת המצב עזרה בקבלת אישורים להחזרים כספיים. אך הגישה הזו יצרה בו זמנית גם מחסום פסיכולוגי שמשאיר אנשים כמו מיכל מבודדים בביתם - נמנעים ממפגשים משפחתיים ומוותרים על הזדמנויות לטייל בעולם, למרות שהן נותרות נגישות עבורם לחלוטין.

מובינגלייף נכנסה לשוק הזה עם שאלות אחרות. מה אם היינו מעצבים קלנועיות מתקפלות עבור אנשים עם יכולת הליכה ירודה יחסית, אך כאלו שעדיין טסים לחו"ל? מה אם היינו יוצאים מנקודת הנחה שהלקוחות שלנו יוצאים להופעות, מבקרים במוזיאונים ופוגשים חברים לארוחת צהריים? מה אם המטרה הייתה שימור היכולת הקיימת במקום הסתגלות למגבלה?

להתנגדות יש השלכות ממשיות

בתה של מיכל צפתה באימה בוחרת בבידוד חברתי, רק כדי שלא תצטרך להשלים עם "סטטוס של בעלת מוגבלות". הדפוס הזה חוזר על עצמו במשפחות בכל שכבות האוכלוסייה. ילדים בוגרים רואים את הוריהם דוחים הזמנות לאירועים חברתיים, מוותרים על חתונות משפחתיות ומצמצמים בהדרגה את עולמם. לא בגלל שחסרה להם היכולת הפיזית להשתתף בעזרת תמיכה מתאימה בניידות -  אלא מפני שקבלת התמיכה הזו משמעותה, מבחינתם, היא אימוץ זהות שהם דוחים בכל תוקף.

השפה היא זו שיוצרת את המחסום. אם תאמרו למישהו שהוא זקוק ל"מוצר לבעלי מוגבלויות", אתם בעצם מבקשים ממנו להגדיר מחדש את התפיסה העצמית שלו מהיסוד. אך אם תסבירו לו שקלנועית מתקפלת מרחיבה את יכולת ההליכה שלו, אתם מציעים לו כלי ששומר על הזהות הקיימת שלו ועל אורח החיים שלו.

ההבחנה הזו משפיעה על שיעור השימוש במוצרים, אך באופן קריטי יותר -  היא משפיעה על איכות החיים. כל מפגש משפחתי שהוחמץ, כל טיול שבוטל, וכל חברות שמתפוגגת רק כי המפגשים החברתיים הפכו לקשים  מדי - כל אלו מייצגים נזק ממשי שנגרם כתוצאה משימוש בטרמינולוגיה שגויה. 

מה משתנה כשמדברים על ירידה ביכולת?

הגדרת עזרי הניידות ככלים עבור אנשים עם יכולת הליכה מוגבלת יותר משנה לחלוטין הן את עיצוב המוצר והן את חוויית המשתמש. לפתע, טיסות הופכות לעניין מרכזי, כי הלקוחות הללו עדיין מטיילים בעולם. הסטייל הופך לרלוונטי, כי ללקוחות הללו חשוב איך הם נראים בציבור. מנגנוני קיפול קומפקטיים הופכים לקריטיים, כי הלקוחות הללו מנהלים חיי יומיום רגילים, ולא רק נעים בין מוסדות רפואיים.

הנה דוגמה מושלמת: קלנועית ה-ATTO מתקפלת בתוך 10 שניות ונכנסת לתא המטען מעל המושב במטוס, משום שמובינגלייף מעצבת עבור מטיילים עם פחות סיבולת הליכה, ולא עבור "חולים מוגבלים". ההבחנה הזו היא שמניעה כל החלטה הנדסית:

• המשקל חשוב - כדי שניתן יהיה להרים אותה בקלות לתא המטען של הרכב.
• המראה חשוב -  כדי שתרגישו נוח לשבת איתה במסעדה.
• המהירות חשובה - כדי שתוכלו לעמוד בקצב ההליכה של בני המשפחה והחברים שמלווים אתכם.

"ירידה ביכולת" מכירה גם בטבעה של היכולת הפיזית כרצף. בעלים של קלנועית מתקפלת מדגם ATTO Sport עשוי ללכת בנוחות מרחק של רחוב אחד, אך להזדקק לתמיכה ביום שלם של בילוי במוזיאון למשל. יש לו פחות יכולת מאשר לרצי מרתון, ויותר יכולת מאשר לאנשים עם מגבלות ניידות חמורות. שתי הקביעות הללו נכונות, ואף אחת מהן אינה הופכת אותו ל"מוגבל".

השינוי הרחב יותר

השינוי התפיסתי הזה חורג מעבר לעזרי ניידות. שיפור הראייה מתקן ירידה בחדות הראייה. מכשירי שמיעה תומכים בירידה ביכולת השמיעה. משקפי קריאה מפצים על קושי במיקוד לקרוב. בדרך כלשהי, הפכנו את עזרי השמיעה והאופטיקה  לנורמטיביים לחלוטין, ללא "משבר הזהות" שמלווה לעיתים קרובות את עזרי הניידות. ההבדל טמון כולו במילים בהן אנו משתמשים, ובמסגור התרבותי.

הצורך במשקפיים לקריאה בלבד אינו הופך אותך לעיוור. הצורך במכשיר שמיעה כדי לשפר את השמיעה שלך ב-10% אינו הופך אותך לחרש. ועדיין, הצורך בקלנועית מתקפלת כדי להרחיב את טווח ההליכה הופך אותך איכשהו ל"בעל מוגבלות" בעיני החברה, ולעיתים קרובות גם בתפיסה העצמית שלך. חוסר העקביות הזה חושף עד כמה התוויות הללו הפכו לשרירותיות.

הגוף של כל אחד ואחת מאיתנו כולל מנעד של יכולות אשר מתעצב לאורך החיים ומשתנה בין תחומים פיזיים שונים. שחיינים אולימפיים עשויים להיות בעלי יכולת מתמטית פחותה מזו של רואי חשבון. לרצי מרתון עשויה להיות יכולת מוזיקלית פחותה מזו של פסנתרנים מובילים. יכולת פיזית מייצגת רק מימד אחד של השונות האנושית, ויכולת הליכה מייצגת רק מימד אחד של היכולת הפיזית.

בסופו של דבר, מיכל רכשה את קלנועית ה-ATTO Sport שלה. היא נסעה לבקר את משפחתה בחג, וקיפלה את הקלנועית לתא המטען ברכב של בתה בתוך 10 שניות בלבד. הנכדים שלה כמעט לא שמו לב לכך, כי מיכל בילתה את סוף השבוע כשהיא נוכחת במלואה ומשתתפת בכל הפעילויות המשפחתיות. היא לא הפכה ל'בעלת מוגבלות' באותו היום,היא הפכה לאדם עם פחות יכולת הליכה, שיש לו כעת את הכלים לחיות בדיוק כפי שהיא חיה תמיד. 

תעשיית הניידות צריכה להדביק את הקצב של המציאות הזו. אנשים לא רוצים 'עזרים לבעלי מוגבלות׳, הם רוצים כלים שמרחיבים את היכולת, שומרים על העצמאות ותומכים בחיים שהם כבר מנהלים. 'פחות יכולת' מתאר את החוויה האנושית האמיתית. כל השאר הוא רק שפה שעברה בירושה וכבר אינה משרתת איש.

אודות מובינגלייף:

אנו מעצבים קלנועיות מתקפלות קומפקטיות במיוחד עבור אנשים המסרבים לאפשר ליכולת הליכה ירודה להגביל את חייהם. כל דגם של ATTO משקף את האמונה שלנו שתמיכה בניידות צריכה לאפשר נסיעות וטיולים, קשרים חברתיים ואורח חיים פעיל.

 

---

---

בלוג מובינגלייף